במקום להתרווח בווילה בטוסקנה, בחרו טובי בן-הרצל ובעלה לחגוג את יום הולדתה ה-50 בטרק באנאפורנה שבנפאל, לצד תרמילאים שגילם לכל היותר מחצית מגילה. במהלך הטיול הם התמודדו עם מקלחות קרות וטמפרטורות קפואות, השתאו מהנופים ולמדו שיש גם כמה יתרונות בלהיות תרמילאי "קשיש"
 |
על פסגת האנאפורנה במינוס 15 מעלות ובגובה 5416 מטר... |
כשדוד בעלי זרק לחלל האוויר: "מה דעתך שנחגוג את יום הולדתך החמישים בטרק בנפאל?" הרמתי גבה. לא יצאתי בצעירותי לטיול תרמילאים, אז מה פתאום עכשיו? אבל ככל שיום ההולדת התקרב, יצר ההרפתקנות שבי הלך וגבר, הרעיון לחגוג כך את שנת היובל שלי מצא חן בעיני, וההחלטה התקבלה – מתחילים להתארגן!
כצעד ראשון שמנו פעמינו אל חנות "למטייל". התיישבנו על מחצלת, בין עשרות בוגרי צבא, שהאזינו בשקיקה לכל מלה של המרצה. העלינו את ממוצע הגילאים בעשרות אחוזים, ומבטי ההשתאות שנשלחו לעברינו הביכו אותנו בדקות הראשונות. אבל התעשתנו מהר ומיד נרשמנו לקבל חיסונים. מאוד נעלבנו כשהרופא הכריז קבל עם ועדה שאנחנו משוחררים מחיסון הפוליו, בגלל שאנחנו מעל גיל חמישים. ניסיתי להסביר לו שאני עדיין לא בת חמישים – זה יקרה רק עוד כמה שבועות - אבל לשווא.
בינתיים השמועה על הטיול שלנו עשתה לה כנפיים והמון מכרים נרתמו לסייע לנו בתהליך ההצטיידות.
וכך אחרי שהצטיידנו, התחסנו וארזנו, עלינו על המטוס לקטמנדו.
 |
| תושבי הכפרים נושאים משאות כבדים כבר מגיל צעיר, באמצעות חבל המונח על הראש |
מגיעים לקטמנדו
מיד עם הגעתנו לקטמנדו באוקטובר יצאנו לשוטט בכיכרות העיר, ברחובותיה ובסמטאותיה. את פנינו קידם משב אדיר של קולות, צבע, המולה וססגוניות. המוני אנשים מסתובבים ברחובות, הנשים לבושות סארי צבעוני בוהק, החנויות מציגות את מרכולתן בשלל צבעים וריחות, ובין לבין חולפים המוני אדם, אופנועים, ריקשות, וגם מדריכי תיירים שלא מרפים. המחזות הרבים עוררו תחושה ראשונית של "רגע, אי אפשר להכיל את הכל".
באחד הבקרים יצאנו לסיור במקדש ההינדו פאשופאטינאת. בסמוך לו, לצדי הנהר, נערכים טקסי שריפת גופות. אפשר להתקרב, לצלם את התופעה, שהיא בעלת עוצמה ומעוררת תמיהה כאחד. הנפאלים, כמו שאר התרבויות במזרח, מקבלים בהשלמה את המוות כחלק מן החיים, והטקס נראה כמחזה סוריאליסטי – במיוחד כשתיירים מצלמים מתוך מסך העשן שעולה מהמת.
משם עשינו את דרכנו לסטופת בודהאנת, שהיא הסטופה (מבנה בודהיסטי בצורת כיפה) הגדולה ביותר בנפאל. הקפנו אותה ביחד עם עוד כמה עשרות מאמינים וגלגלנו את גלגלי התפילה. לא פסחנו גם על סטופת סוואיאמבונאת, המכונה גם "מקדש הקופים" בשל להקת הקופים הנמרצת המתגוררת במקום. הסטופה שוכנת על ראש גבעה, ממנה אפשר לתצפת על קטמנדו וסביבותיה. העלייה לסטופה, דרך גרם מדרגות תלול, היתה הכנה לא רעה לטרק.
בקטמנדו גם התחלנו להתארגן לקראת הטרק. בסוכנות הטיולים המכונה בפי הישראלים שמגיעים לנפאל "מאיר סוויסה", בשל הדמיון של בעל המקום המקומי לשחקן הישראלי, פגשנו את ת'ורם, הפורטר (סבל) שלנו. המחשבה על פורטר מעוררת אסוציאציה של מישהו גדול ושרירי, ולכן כשראיתי את ת'ורם בפעם הראשונה נפלו פני. תהיתי איך האיש הקטן והרזה הזה יסחב תרמיל שיותר גדול ממנו. אבל במהלך הטרק ת'ורם לא איכזב. הוא הניף את התרמיל בחיוך ולאורך כל הטרק הלך כשהוא מזמר ושורק לעצמו שירי עם נפאליים.
בהמשך התברר לנו שבעברו הוא היה פורטר במשלחות של מטפסים מקצוענים לפסגות ההימלאיה ואף חווה מפולת שלגים, בה נהרגו שניים מחבריו והוא נפצע קשה. מאז הוא לוקח רק משימות של "טרקים לייט", אם אפשר לכנות כך את טרק "סובב האנאפורנה" אליו יצאנו.
יוצאים לדרך
היום הגדול הגיע. בבוקר תחילת המסע יצאנו באוטובוס לכפר בסיסהאר, שממנו מתחיל הטרק, ואותו מכנים הישראלים "בסיס ההר". יש כמה סוגים של אוטובוסים, ואנחנו בחרנו באוטובוס המקומי, כיוון שרצינו להתחכך כמה שיותר עם בני המקום. זו בהחלט היתה חוויה של פעם בחיים – יותר זה לא יקרה. באוטובוסים של המקומיים אין מגבלת תכולה, ומצאנו עצמנו דחוסים יחד עם כ-60 נוסעים, ועוד כעשרים אנשים על הגג, לא כולל העזים. הנסיעה ארכה כתשע שעות ועם ערב הגענו לכפר. בעת הדמדומים כבר עשינו את צעדינו הראשונים בטרק.
בשלב הזה הפנמתי שטרק זה לא רק הליכה ונופים אלא גם "תנאי שירות" שלא חוויתי מאז שירותי הצבאי. למעשה, אחד החששות הגדולים לפני הטיול היה מנושא התנאים במהלך הטרק. כאשר סיפרו לי שאין מקלחות, שהשירותים הם "בול פגיעה", ועל חשמל אין מה לדבר, התגנב חשש לליבי. אבל הרחקתי מחשבות מדאיגות והחלטתי "לזרום".
ביום הראשון לטרק התקלחתי במקלחת קרה. למחרת חברים צעירים שהכרנו, בוגרי הודו, הסבירו לנו שכדאי לנו לבקש "הוט בקט", ואכן גילינו את הכיף העצום שאפשר להפיק מדלי מים חמים לשני אנשים.
כמו שכבר ציינתי, "הצמצום" היה שם המשחק. מעולם לפני כן לא הלכתי עם שני זוגות גרביים במשך שבועיים...
מדי לילה הזדחלתי לי לתוך שק השינה המפנק, המותאם למינוס שבע מעלות צלזיוס, שהשאלתי מאחד מידידי הצעירים. בתוך החום הנעים נרדמתי עוד לפני שהספקתי לסגור את הרוכסן. היה שווה להיסחב איתו אף שתפס נפח רב בתרמיל. את ההתנהלות בערבים בחדרים או מחוצה להם עשינו בעזרת פנסי ראש, המצאה גאונית שמשחררת את הידיים.
נכון שזה לא מלון חמישה כוכבים עם ג'קוזי ופינוקים אחרים, אבל כל אי הנוחות מתגמדת אל מול החוויה. האתגר הפיזי, האתגר הנפשי, המפגש עם הכפריים, האוויר והאווירה, ובעיקר הנופים - זוהי חוויה שאין דומה לה.
על הגובה
את הימים בילינו בדרכים העוברות בין כפרים צבעוניים. בכל כפר בקתות העשויות עץ, אבן ובוץ. על גגות הבתים מפוזרים לייבוש תירס, פלפלים, תפוחים, שיבולי חיטה, "בקוויט" - סוג של דגן ממנו עושים צ'אפטי ולחם טיבטי - ועוד מיני תוצרת חקלאית, מה שיוצר מעין תשבץ ססגוני.
 |
| "שבילי החמורים" משמשים את המקומיים למעבר מכפר לכפר. שבילים אלה לא ראו גלגל מימיהם |
צעדנו גם ב"שבילי חמורים" שלא ראו גלגל מימיהם, בהם משתמשים המקומיים להגיע מכפר לכפר. הדרך היא לרוב צרה ומוקפת בצמחייה סבוכה, ורק אנשים, פרדות ועזים עושים בה שימוש. הנופים מדהימים - מרחבי אין קץ של ירוק, פסגות מושלגות שמזדקרות לגבהים אדירים, נהרות עצומים שוצפים וקוצפים לאורך המסלול והמוני גשרים תלויים הנמתחים מעל הנהרות ומחברים בין רכס אחד למשנהו. כל יום האקלים משנה את פניו. באזורים הנמוכים מאוד לח ורטוב ומזג האוויר טרופי, אך ככל שמטפסים האוויר הופך להיות ממוזג, יבש וקריר.
 |
| גשרים תלויים נמתחים מעל הנהרות ומחברים בין רכס אחד למשנהו. לא מומלץ לסובלים מפחד גבהים! |
תופעת לוואי נוספת של העלייה לגובה היא מחלת הגבהים (ראו תיבה). כמי שמעולם לא העמידה את גופה במבחן היכולת להתמודד עם חמצן דליל, הטיפוס לגבהים כאלה נחשב למלחיץ. למזלי עברתי את החוויה הזו רק עם כאב ראש קל במהלך יום הפסגה בלבד.
ב"מננג" (Manang), כפר בגובה 3,200 מטר, עוצרים מרבית המטיילים, על פי המלצת הרופאים, לשני ימי התאקלמות. שם פגשנו שני רופאים מתנדבים המעבירים הרצאות ומטפלים באנשים שהגיעו לאזור. אנחנו הגענו להרצאה אחרי יום הליכה ארוך והרופא החל לתאר את תסמיני המחלה. אחרי יום הליכה מייגע היה נדמה לי שלקיתי בכולם... אבל מיד לאחר פירוט התסמינים קיבלתי חיזוק ממקום בלתי צפוי - הרופא הסביר לנוכחים, תוך שהוא מצביע עלי ועל בעלי, שדווקא אנשים "מבוגרים" כמונו נמצאים בסיכון נמוך יחסית, בעיקר משום שאנחנו הולכים יותר לאט ולגוף יש יותר זמן להסתגל לגובה. כך גיליתי את היתרונות בלהיות בת חמישים פחות שלושה ימים.
טובי כובשת פסגות
יום ההולדת הגיע בעיתוי מושלם – ביום שלפני הטיפוס לפסגה. באחד הערבים, בעודנו מבלים עם החברים החדשים שלנו, הודיע לי בעלי שמחכה לי הפתעה בחדר. בתרמיל שבחדר חיכתה לי שקית ובה מכתבים שדוד אסף מראש, ללא ידיעתי, מהמשפחה ומהחברים. ישבנו לאור פנסי הראש, עטופים בשק השינה, והתחלנו לקרוא את מכתבי האהבה ששלחו לי כולם לכבוד יום ההולדת. ופתאום שם, כל כך רחוק, כל כך קר, בלי חמצן, גל ענק של חום ואהבה עטף אותי. כמובן שהזלתי דמעות על כל מכתב שעבר תחת ידי. זו היתה מתנת יום הולדת מיוחדת במינה.
ההתרגשות לא פגה, שכן למחרת, כאמור, היינו צפויים להתחיל בטיפוס לפסגה. במשך כל הטיול נבנתה "הילה" סביב היום שבו מגיעים למעבר ההרים. יום מפרך זה, הכולל הליכה קשה שנמשכת כ-12 שעות, נפתח בשעה ארבע בבוקר, בקור אימים. בתחילת היום יש טיפוס של כ-1,000 מטר במעלה תלול, עד ה"פס" - מעבר ההרים. חייבים להגיע לשם לפני השעה 10:00, משום שאז מתחילות לנשב רוחות עזות והטמפרטורות צונחות אל מתחת לאפס. מיד לאחר שמגיעים לפס צריך להתחיל לרדת ירידה תלולה מאוד, בהפרש גבהים של 1,700 מטר.
במהלך הירידה הרגשתי כיצד אני מפתחת התכווצות שרירים שלא ידעתי כמוה בחיי. כעבור כ-12 שעות הגענו ליעד המבוקש, "מוקטינאט" (Muktinath), שם עושים כולם את חניית הלילה. מכאן ואילך המשך המסלול כבר היה קל הרבה יותר, כי הוא במגמת ירידה מתונה, ולמעשה השיא כבר היה מאחורינו.
